בית הדין האירופי לזכויות אדם (European Court of Human Rights) קבע כי לחברה M.S.L. לא עמדו באוקראינה סעדים משפטיים יעילים לתלונותיה

בית הדין האירופי לזכויות אדם (European Court of Human Rights, ECHR) קבע כי לחברה M.S.L. לא עמדו באוקראינה סעדים משפטיים יעילים לתלונותיה; זוהי ההחלטה הראשונה לגופו של עניין בפסיקת ה-ECHR נגד אוקראינה בנוגע להחלת סנקציות לפי חוק אוקראינה "על סנקציות".

כפי שדווח לסוכנות "Interfax-Ukraine" על ידי Elvira Lazarenko, שותפה באיגוד עורכי הדין Barristers, ה-ECHR פרסם ב-16 באוקטובר 2025 את ההחלטה הרלוונטית בעניין "M.S.L., TOV v. UKRAINE" (https://hudoc.echr.coe.int/#{%22itemid%22:[%22001-245275%22]})

Lazarenko ציינה כי "נכון להיום התגבשה פרקטיקה די מבוססת של המליאה (Grand Chamber) של בית המשפט העליון (Supreme Court) בנוגע ל'תיקי סנקציות', שבה מדובר באפשרות מוגבלת של ביקורת שיפוטית על החלטות של גופי המדינה בדבר החלת סנקציות, בשל סמכויות שיקול הדעת של המועצה לביטחון לאומי והגנה (National Security and Defense Council, NSDC) של אוקראינה ושל נשיא אוקראינה להכריע בשאלות של ביטחון לאומי".

"פרקטיקה זו עוררה זה מכבר הסתייגויות מצד משפטנים, שכן היא העידה על סירוב דה-פקטו של בתי המשפט האוקראיניים לבדוק את הבסיס העובדתי להחלת סנקציות, כלומר סירוב לעשות צדק כראוי. ההחלטה בעניין 'M.S.L., TOV v. UKRAINE' חשובה משום שהיא מעלה שאלות לגבי גבולות הביקורת השיפוטית של בתי המשפט האוקראיניים על החלטות בדבר החלת סנקציות, ולגבי האפשרות שבתי המשפט יעריכו את מהותיות הסיכונים המשמשים בסיס להחלת סנקציות על אנשים לפי חוק אוקראינה 'על סנקציות'", אמרה.

Lazarenko הזכירה כי התיק "M.S.L., TOV v. UKRAINE" עסק בערעור של החברה "M.S.L." על סנקציות שהוטלו עליה בהחלטת ה-NSDC של אוקראינה ונכנסו לתוקף בשנת 2015 בצו של נשיא אוקראינה, כאשר תוקפן של הסנקציות הוארך בצווים בשנים 2016 ו-2017.

החברה המערערת טענה כי הטלת הסנקציות, ובפרט הקפאת הנכסים, מהווה התערבות בזכויותיה המובטחות בסעיף 1 לפרוטוקול מס' 1 לאמנה, שכן נאסר עליה להשתמש בנכסיה ולהסדירם. כן העלתה החברה המערערת שאלה לפי סעיף 13 לאמנה בשל היעדר סעד יעיל מפני הפרת זכויות הקניין שלה.

ברמה הלאומית דחו בתי המשפט האוקראיניים את תביעת החברה המערערת בנוגע לצו הראשון של נשיא אוקראינה, ואילו את התביעות בנוגע לצו השני והשלישי משכה החברה.

"בתי המשפט הלאומיים, בדחותם את תביעת החברה, סירבו להעריך את הבסיס העובדתי להחלת הסנקציות, בהסתמך על סמכויות שיקול הדעת של הגופים שנתנו את ההחלטות שבמחלוקת. המליאה (Grand Chamber) של בית המשפט העליון (Supreme Court) קבעה כי היקף ותוצאות הערכתו של הנשיא את משמעות הסיכונים ששימשו בסיס להטלת סנקציות על החברה המערערת חורגים מגדר הביקורת השיפוטית, שכן לבית משפט מינהלי אין סמכות לקבל החלטות בענייני ביטחון לאומי והגנה", הסבירה המשפטנית.

היא ציינה כי בפנייתה ל-ECHR טענה החברה, בין היתר, כי בתי המשפט הלאומיים התחמקו מעשיית צדק, משום שלא בדקו אם לגופי המדינה היה בסיס מספיק להטלת הסנקציות והאם בסיס זה נתמך בראיות כלשהן.

"יתרה מכך, ההגבלה על היקף הבחינה השיפוטית לא נשענה על אף הוראה בחקיקה הלאומית. לדעת החברה, סמכויות שיקול הדעת של הנשיא בענייני ביטחון לאומי אינן צריכות להגביל את הביקורת השיפוטית שמבצעים בתי המשפט הלאומיים, וגם לא לפטור את בתי המשפט מהחובה לבדוק את הבסיס לסנקציות לפי חוק הסנקציות", אמרה Lazarenko.

המשפטנית ציינה כי ה-ECHR, מצדו, קבע כי בהחלטות בתי המשפט הלאומיים חסרה הערכה שיפוטית מהותית של ההחלטה להחיל סנקציות על החברה המערערת. בפרט, בית המשפט העליון (Supreme Court) הגביל את ניתוחו לשאלה היחידה של התאמת החלטת ה-NSDC והצו הראשון של הנשיא לדרישות הפורמליות של חוק הסנקציות, ולא נגע בעיקר ההאשמות של ה-SBU נגד החברה המערערת.

"מאחר שבתי המשפט לא בדקו אם לצו הראשון של הנשיא היה בסיס עובדתי איתן, הגיע ה-ECHR למסקנה כי ביקורת שיפוטית כזו אינה יכולה להיחשב ערובה דיונית מספקת מפני שרירותיות. בהתאם לכך קבע ה-ECHR כי ההתערבות בזכותה של החברה המערערת ליהנות מקניינה בשלווה אינה חוקית", אמרה.

בנוסף ציינה Lazarenko כי ה-ECHR, בהפנותו למסקנתו בדבר היעדר ערובות דיוניות הולמות מפני שרירותיות בעת הביקורת השיפוטית על ההחלטה להחיל סנקציות, וכן לחוסר היעילות של תלונות החברה ל-SBU, הגיע למסקנה כי לחברה המערערת לא עמדו סעדים משפטיים יעילים לתלונותיה.

"לאור מעמדה המעוגן של הפסיקה של ה-ECHR כמקור משפטי, אנו מצפים לתגובה הולמת להחלטת ה-ECHR בעניין 'M.S.L., TOV v. UKRAINE' מצד בית המשפט המינהלי לערעורים בקסציה (Administrative Cassation Court) והמליאה (Grand Chamber) של בית המשפט העליון (Supreme Court), כבתי משפט של הערכאה הראשונה והערעורית שנקבעו לבחינת החלטות בדבר החלת סנקציות", סיכמה המשפטנית.